מעולם לא יצא לא לפני כן לרשום ולספר מי אני, וזאת תחושה כל כך מוזרה לעשות את זה. אני תוהה לעצמי מאיפה אני מתחילה בכלל ומאיזה נקודה ואני מבינה שאין ברירה אלא להתחיל מההתחלה.

אז אני ג׳ני, נולדתי בשנת 95 ברוסיה לאמא מדהימה, מלאה בסטייל שהיא אישה חזקה אך עדינה ומהממת ביופייה, ולאבא צעיר בנפשו, כריזמטי, חכם ובדרן אמיתי.

ההורים שלי החליטו לעשות עלייה לארץ למרות שלא הייתה להם אף משפחה בישראל, וכך קרה כשאני הייתי בת שנה.
דקה לפני שהם עלו לטיסה לארץ שדדו אותנו וגנבו את הכסף שההורים שלי חסכו בשביל להתחיל חיים חדשים בארץ זרה. אם זה לא מספיק הזוי אז ביום הראשון שלנו בארץ אני הייתי חולה עם 42 מעלות חום וההורים שלי היו כל כך בלחץ ומודאגים שהם שכחו את התיק עם המעט שנותר לנו עם הדרכונים.

ולמה אני מספרת לכן את כל הדבר ההזוי והכבד הזה כשמדובר בסך הכל באודות לאתר האינטרנטי שלי?

כי מבחינתי הרגע הזה בחיים שלי, למרות שהייתי קטנה מידי מכדי לזכור את מה שקרה שם בכלל, זה אחד הרגעים הכי קריטיים בחיי, אף שלא היה תלוי בי בכלל מה יקרה. יכול מאוד להיות שההורים שלי היו מחליטים להשאר ברוסיה, או מגיעים ארצה אבל לא מצליחים להתאקלם וגרים ברחוב, או אפילו גרוע מכך.

אבל החיים המדהימים האלה נתנו להורים שלי כוחות לבנות את עצמם שוב מאפס בלי שפה, בלי משאבים, עם ילדה קטנה בת שנה, ולא רק זה גם התיק שנשכח באוטובוס עם הדרכונים בסוף הוחזר לנו בשלמותו וזה היה סימן שהגענו למקום הנכון.

הם עבדו קשה מאוד והמציאו את עצמם מחדש, ובאמת שלמרות שלא חיינו בשפע לא היה חסר לי דבר בילדות ואף יותר מזה – הייתה לי ילדות מדהימה של פעם. 

טיולי אוהלים ביערות ועל חופי ים או הכנרת בסופי שבוע, אמא שלי הייתה מרכיבה אותי על אופניים לכל מקום, אבא שלי היה לוקח אותי לדוג, הייתי משחקת במשחקים כמו גומי, קלאס, סכינים (לא מסוכן כמו שזה נשמע אבל בהחלט לא משחק לילדה בת 8) מדרכות, 5 אבנים, שלושה מקלות, גוגואים, וסבתא חושך.. כל קיץ בחופש הגדול הייתי טסה לרוסיה לסבתא וסבא שלי לחוויה אנתרופוסופית אמיתית, מלאה בנוסטלגיה של החיים שהיו פעם.
בגיל 9 נולדה לי אחות קטנה ומתוקה ברמות. בגיל 13 בערך הבועה המשפחתית שלי התפוצצה, עברו הרבה מים בנהר… אבא שלי עזב את הארץ, אמא שלי חלתה בסרטן.
ואני הייתי טינייג׳רית מבולבלת ואבודה שמגדלת את אחותה הקטנה בת ה4, וצופה באמא שלה יוצאת לעבודה יום אחרי הניתוח שלה. ואחר כך יוצאת להקרנות על הבוקר בתל השומר מסיימת וחוזרת ישר לעבודה עד הערב. וגם כשהכל נגמר אוספת שברים ובעיקר את עצמה נלחמת ולא מוותרת לרגע.
לא אמשיך לפרט כי זה מאוד ארוך ובכל זאת אודות לאתר ולא סרט דרמה דוקמנטרי או טרגדיה משפחתית.
עברו שנים, אמא שלי הבריאה, אחותי כבר אישה קטנה בעצמה, אבא שלי חזר לארץ, אני ואמא שלי פתחנו חנות כשהייתי בת 20 . החיים ביגרו אותי קצת בלשון המעטה…